1. בפניי ערעורים על החלטת כב' הרשם רפי כרמל מיום 5.8.07 בבש"א 5621/07 (ת"א 8176/06), לפיה המשיבה (התובעת) חויבה להפקיד סך של 40,000 ש"ח כערובה להוצאות המערערות (הנתבעות). המערערות טוענות כי סכום הערובה שנקבע נמוך במידה משמעותית מהסכום הראוי, ומבקשות לפיכך להגדיל סכום זה.
2. תביעת המשיבה נגד המערערות עוסקת בביטול הסכמי חכירה ופיתוח על ידי מינהל מקרקעי ישראל ביחס למקרקעין באילת שיועדו להקמתו ולהפעלתו של מרכז גולף ומלון ייעודי. המשיבה תובעת מהמערערות פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב הביטול. מלכתחילה הועמדה התביעה על סך של 454,464,172 ש"ח. עם הגשת התביעה הגישה המשיבה בקשה לפטור אותה מתשלום האגרה או לדחות את תשלומה. הבקשה נומקה בכך שהמשיבה "
מצויה במצב כלכלי אנוש" ובהליך של כינוס נכסים. ביום 18.10.06 החליטה כב' הרשמת גילה כנפי-שטייניץ לדחות את הבקשה. משכך הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה ולהעמדת סכומה (לצרכי אגרה) על 40 מליון ש"ח. בבקשה נאמר כי המשיבה הצליחה במאמצים ניכרים לגייס את האגרה הנדרשת עבור סכום התביעה המתוקן. הבקשה התקבלה על ידי כב' הרשמת ביום 26.12.06, וביום 7.1.07 שילמה המשיבה את המחצית הראשונה של האגרה בסך של 500,176 ש"ח. ערעורים שהגישו המערערות על החלטת כב' הרשמת להתיר את התיקון נדחו על ידי כב' השופט משה רביד ביום 13.3.07. או אז הגישו המערערות את בקשותיהן נשוא הערעורים דנן, לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהן בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999. המשיבה התנגדה לבקשה, וטענה בין היתר כי שיקול הדעת של בית המשפט בגדרו של הסעיף האמור ראוי שיביא להימנעות מחיובה בהפקדת ערובה, או לחלופין להעמדת הערובה על סכום מינימלי. זאת על מנת שלא לנעול בפניה את שערי בית המשפט, בשים לב לעובדה שהיא הצליחה לגייס סכום לא מבוטל לצורך תשלום האגרה, וכן בהתחשב בכך שהמערערות מחזיקות בידיהן סכומי כסף גבוהים השייכים לה וטרם הושבו אליה באמצעות כונס הנכסים. בהחלטתו מיום 5.8.07 קבע כב' הרשם כי מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה לא יאפשר לה לעמוד בתשלום ההוצאות המשמעותיות בהן היא עשויה להיות מחויבת לנוכח סכום התביעה הגבוה ביותר. נתון זה, בשילוב העובדה שהמשיבה הנה חברה באחריות מוגבלת, הכפופה להסדר מיוחד ומחמיר בעניין מתן ערובה להוצאות, מצדיק לחייב אותה במתן הערובה. לפיכך חויבה המשיבה בהפקדת ערובה בסך של 40,000 ש"ח. המשיבה קיימה את ההחלטה והפקידה את הערובה.
3. כאמור, הערעורים מתייחסים לסכום הערובה. המערערות טוענות כי סכום של 40,000 ש"ח רחוק מלהבטיח אותן בצורה סבירה למקרה בו התביעה תידחה והמשיבה תחויב בתשלום הוצאותיהן. מאחר שסכום התביעה עומד על 40 מליון ש"ח, הרי סכום הערובה שנקבע הנו 0.1 אחוז בלבד מסכום התביעה. ערובה בשיעור כה מזערי מסכום התביעה אינה נותנת ביטוי ריאלי ולו בקירוב להוצאות העשויות להיפסק בסיום ההליך, כמו גם להוצאות שיידרשו מהמערערות לשם ניהול הגנתן, המצריכה לא רק התמודדות עם אירועים הנפרסים על פני 15 שנה ולא רק מימון שכרם של עורכי-הדין, אלא גם התמודדות מקצועית עם חוות-דעת של כלכלן ושמאי מקרקעין שצורפה לכתב התביעה. חוסר סבירות הערובה שהופקדה, טוענות המערערות, היה ניכר גם אילו ערובה בסכום זה הייתה מיועדת להבטיח את ההוצאות של כל אחת מהן בנפרד. לא כל שכן שהערובה אינה סבירה משעה שסכומה אמור להבטיח את ההוצאות של שלושתן יחד, היינו שכל אחת מקבוצות המערערות (עיריית אילת והוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת מזה, ומינהל מקרקעי ישראל מזה) מובטחת בערובה בסך של 20,000 ש"ח בלבד, הגם שעליה להתגונן מול מלוא סכום התביעה של 40 מליון ש"ח, והגם שעילות התביעה נגד כל אחת מקבוצות המערערות שונות. מאחר שאין מחלוקת על כך שהמצב הכלכלי של המשיבה לא יאפשר לה לעמוד בתשלום ההוצאות העשויות להיפסק נגדה, הפירוש המעשי של סכום הערובה הנמוך ביותר שהופקד הוא הקניית חסינות למשיבה מפני תשלום הוצאות בסכום העולה על 40,000 ש"ח לשלוש המערערות יחד, ומנגד - חשיפת המערערות לחסרון כיס ודאי וניכר למקרה בו התביעה תידחה. המערערות מוסיפות ומפנות לדוגמאות שונות בפסיקה, ובכלל זה להחלטה של כב' הרשם כרמל בתיק אחר, בהן ערובות להבטחת הוצאות הנתבעים בתביעתן של חברות הועמדו על סכומים גבוהים בהרבה בהשוואה לסכום הערובה עליו הוחלט במקרה דנן.
4. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעורים ולהותיר על כנו את סכום הערובה אותו קבע כב' הרשם. לטענת המשיבה, אין המערערות רשאיות לטעון במסגרת הערעורים כי סכום הערובה אינו מספיק, כאשר במסגרת הבקשות שהגישו לחיובה בערובה הן לא נקבו בסכום ספציפי, לא הביאו כל ראיה לגבי היקף ההוצאות הצפוי להן בניהול הגנתן, ולא צירפו את הסכם שכר הטרחה של המערערות בע"א 11257/07 עם באי-כוחן כמו גם את הוצאות כוח-האדם של הפרקליטות לגבי ע"א 11291/07. לא כל שכן, טוענת המשיבה, כי בנסיבות אלה אין מקום לבקשתן של המערערות להעמיד את סכום הערובה על 300,000 ש"ח לפחות. בקשה כזו לא נכללה בבקשות שנדונו על ידי כב' הרשם, וממילא לא ניתן לדון בה כעת. לגוף העניין טוענת המשיבה כי לצד התקדימים אליהם מפנות המערערות, קיימות החלטות אחרות בהן בתי המשפט הסתפקו בקביעת סכום ערובה נמוך, בסדר גודל דומה לזה שקבע בענייננו הרשם. הדבר מלמד כי גובה הערובה הנו תלוי נסיבות וראיות, ומאחר שכאלה לא נטענו ולא הוצגו בבקשות המקוריות, אין עילה להתערבות של ערכאת הערעור בהחלטת הרשם, המצויה בגדרי מתחם הסבירות ושיקול הדעת שהופקד בידיו. כך במיוחד על רקע חשיבותה ומרכזיותה של זכות הגישה לערכאות, הנפגעת קשות כתוצאה מהעמדת הערובה על סכום בלתי-סביר. המשיבה סבורה כי סכום התביעה אינו אמור להשליך על קביעת סכום הערובה, משום שתיחום סכום התביעה הנו שרירותי ונגזר מיכולתה לשלם את האגרה ולא מהשווי האמיתי של התביעה. במצב דברים זה, הנתון הקובע לדעת המשיבה אינו סכום התביעה כי אם ההוצאות הריאליות הצפויות למערערות בניהול הגנתן, שכאמור לא נטענו ולא הוכחו בבקשותיהן נשוא הערעורים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המערערות בע"א 11257/07 לא שילמו לה את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתה בערעור על ההחלטה להתיר את תיקון כתב התביעה (בסך 3,000 ש"ח).
5. הערעורים בדין יסודם. התכלית המקופלת בהוראת סעיף 353א לחוק החברות (שהוסף בתיקון החוק משנת 2005) הנה החלת "
כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע" (הצעת חוק החברות (תיקון), תשס"ב-2002, ה"ח 638). זאת לשם "
מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים" (רע"א 10905/07
נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, החלטת כב' השופט גרוניס מיום 13.7.08). השגתה של מטרה זו מחייבת לא רק את עצם חיוב החברה התובעת במתן ערובה, אלא גם את העמדת הערובה על סכום הולם, שייתן ביטוי ריאלי להוצאות העשויות להיפסק לטובת הנתבע אם התביעה תידחה. בלשונו של סעיף 353א: "
ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". ראויות להדגשה הן המילה "
מספקת", ממנה נלמדת חובתו של בית המשפט לא רק במישור של עצם החיוב במתן ערובה אלא גם במישור של קביעת גובה הערובה, והן המילים "
לתשלום הוצאות הנתבע", מהן נלמד כי תפקידו של בית המשפט בקביעת גובה הערובה הוא בהערכת סכום ההוצאות בו החברה עשויה להתחייב כלפי הנתבע אם תפסיד במשפט, ולאו דווקא בהערכת הוצאותיו הצפויות בפועל של הנתבע בניהול הגנתו. אחד הכלים להערכת גובה ההוצאות העשויות להיפסק בתום המשפט הוא סכום התביעה, שהרי תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי "
בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". כמו כן נקבע בתקנה 512(א) כי בכפוף לאמור בתקנה 512(ב) הנ"ל "
לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור". כידוע, התעריף המינימלי (כיום: כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000) גוזר את גובה שכר הטרחה בתביעות כספיות באחוזים מתוך סכום התביעה. רק לפני מספר ימים דחה בית המשפט העליון ערעור של חברה על חיובה במתן ערובה בסך של 150,000 ש"ח להוצאות הנתבעים במסגרת תביעה אותה הגישה בסך של כ-7 מליון ש"ח, תוך שבית המשפט מציין כי "
בהתחשב במספר הנתבעים בתובענה ובהיותם מיוצגים על ידי שני משרדי עורכי דין, ובשים לב לסכום הגבוה של התובענה ובהיקף ההתדיינות הצפוי בה, איני מוצא לנכון להתערב בסכום הערובה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי ככל שמדובר במבקשת" (רע"א 10905/07, לעיל).
6. להבדיל מקביעת סכום ההוצאות בסוף המשפט, לאחר שהיקף ההתדיינות ואופן ניהולה ידועים ומגובשים, הערכת סכום ההוצאות בתחילת המשפט לצורך קביעת גובה הערובה להבטחתן, הנה מלאכה שיש בה יותר מקורטוב של ניבוי על רקע חסרונה האינהרנטי של תשתית עובדות מספקת. חיסרון זה, כשהוא מצטרף אל הזכות החוקתית לגישה לערכאות, מצדיק נקיטת ריסון וזהירות לעת הערכת גובה ההוצאות במסגרת החלטה על חיוב חברה תובעת במתן ערובה. אולם, גם עם כל הריסון והזהירות, לא ניתן לקבל הערכה לפיה גובה ההוצאות העשויות להיפסק במקרה של דחיית תביעה כספית על סך של 40 מליון ש"ח, הנו 40,000 ש"ח בלבד לשלוש הנתבעות יחד, שייצוגן מתחלק בין שני גופים, היינו: 20,000 ש"ח לכל קבוצת נתבעות. ממילא קיימת במקרה דנן עילה להתערבות ערכאת הערעור בגובה הערובה שנקבעה, חרף הרתיעה הקיימת בדרך כלל מהתערבות בנושא זה (רע"א 3686/05
גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, החלטה מיום 26.7.05). ההקפדה על הלימות בין גובה הערובה לבין גובה ההוצאות הסבירות הצפויות להיפסק נגד הצד שיפסיד בדין, מקבלת משנה תוקף במקרה שלפנינו, בו המשיבה איננה חברה מוגבלת באחריות שרק לא הצליחה לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 353א ולא "
הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין", אלא חברה שהוכיחה על עצמה את ההיפך, לאמור: שאין לה יכולת לשאת בתשלום הוצאות המערערות אם תחויב בהן. המשיבה אישרה בבקשתה לפטור מאגרה כי היא מצויה במצב כלכלי אנוש; כי מונה כונס נכסים לרכושה, המשועבד כולו; כי הנה בגירעון של מיליוני שקלים בהון העצמי ואינה מקיימת פעילות עסקית למעט ניהול ההליכים המשפטיים; וכי כבר מיצתה את יכולתה לגייס כספים מצדדים שלישיים. אמנם המשיבה גייסה סך של כחצי מליון ש"ח לתשלום האגרה. אולם כפי שנאמר על ידה בכתב התביעה המתוקן (בסעיף 51) סכום זה גויס מצדדים שלישיים. אותם צדדים שלישיים לא הציעו לערוב באופן אישי להוצאות המערערות, ככל שייפסקו לטובתן. אין צורך לומר כי לא הרי המניע המובן של חברה, גם אם אחריות בעליה מוגבלת, לגייס כסף לצורך תשלום אגרת משפט, שבלעדיה תביעתה לא תתקבל לדיון, כהרי חוסר המניע של חברה חדלת פירעון, שאחריות בעליה מוגבלת, לגייס כספים לשם תשלום הוצאות שנפסקו נגדה בשל דחיית תביעתה. במצב דברים זה, בו הערובה המופקדת הנה המקור היחיד ממנו יוכלו המערערות להיפרע את ההוצאות שייפסקו במקרה של דחיית התביעה, יש מקום להקפדה מיוחדת בהערכת גובהן של הוצאות אלה.
7. המערערות לא נקבו אמנם בבקשותיהן המקוריות בסכום הערובה שהן מבקשות לחייב את המשיבה בנתינתה. יחד עם זאת, המערערות פירטו בבקשות את הנתונים המצביעים על כך שהוצאותיהן הצפויות לצורך ניהול ההגנה יהיו גבוהות. כך הוזכרו בבקשות סכום התביעה; הטיעונים הכלולים בה; הצורך בהשקעת מאמץ רב באיתור כל המסמכים הרלוונטיים ואיסוף כל המידע הנחוץ לניהול ההגנה; עיסוקה של התביעה באירועים שהתרחשו לפני למעלה מ-10 שנים; והצורך בהתמודדות מקצועית עם חוות-דעת מומחה שצורפה לכתב התביעה (סעיף 18 לבקשת המערערות בע"א 11257/07 וסעיפים 53-54 לבקשת המערערת בע"א 11291/07). המערערות רשאיות היו להסתפק בפירוט זה, והימנעותן מלנקוב בסכום הערובה ההולמת לדעתן אינה פוטרת את בית המשפט מחובתו להעמיד את הערובה על סכום הולם המבטא הערכה סבירה של גובה ההוצאות העשויות להיפסק לחובת המשיבה כלפי שלוש המערערות אם התביעה תידחה. חובה זו שרירה וקיימת אף שחלק מהמערערות טרם פרעו חיוב בהוצאות בסך של 3,000 ש"ח שהוטל עליהן באחד מהליכי הביניים בתיק.
8. לאחר ששקלתי את מכלול נתוניה של התביעה המתוקנת והערכתי לאורם ולאור התקדימים הקיימים את שיעור ההוצאות הצפוי להיפסק בסוף הדרך לטובת שלוש המערערות יחד אם התביעה תידחה, החלטתי לקבל את הערעורים ולהעמיד את גובה הערובה על סך של 300,000 ש"ח. המשיבה תשלים את ההפרש (בסך של 260,000 ש"ח) עד ליום 28.9.08. בנוסף, תשא המשיבה באגרת המשפט ששילמו המערערות בע"א 11257/07 בסך של 747 ש"ח, ובשכר טרחת ב"כ המערערות בכל אחד מהערעורים בסך של 5,000 ש"ח. שכר הטרחה אינו כולל מע"מ.
נ
יתן היום, כ"א בתמוז תשס"ח (24 ביולי 2008), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.